ההיסטוריה של הנרות

 

בעולם של היום, 2021, אנו חיים במרוץ אינסופי אחר האושר והעושר, ולרגע עוצרים, חושבים, נהנים, אוכלים ומבלים בחברת יקירינו, לעתים רבות, אנו בוחרים לקשט את האווירה בנר מהבהב, לפעמים ריחניי ולפעמים סתם יפה.

אז מאין באו הנרות ומה הסיפור שלהם? ולמה אחרי אלפי שניים אנחנו עדיין צורכים אותם? 

 

בוא נציץ קצת בנתוני היסטוריה (שנאספו מרחבי האינטרנט).

נרות שימשו כמקור אור ולהארת חגיגות במשך יותר מ -5,000 שנה, אך עדיין מעט ידוע על מקורם הראשון.

השימוש המוקדם ביותר בנרות מיוחס לעיתים קרובות למצרים הקדמונים, שהכינו זרקורים או לפידים ידי השריית הליבה הרכה בשומן מומס מן החי (Tallow). עם זאת, לנרות אלו לא היה פתיל כמו נר אמיתי של היום.

לפני המצרים באותה התקופה, בשנת 3,000 לפני הספירה, הרומאים הקדומים אחראים על פיתוח הנר בעל הפתיל, לפי אותה תקופה מוספר על כך שהם טבלו פפירוס (סוג של בד חוטים) מגולגל שוב ושוב בשומן או שעוות דבורים מומסת. הנרות שהתקבלו שימשו להארת בתיהם, לסיוע למטיילים בלילה ובטקסים דתיים, ידוע כי נרות עשויים שעוות דבורים יחסו אך ורק למשפחות אצולה מכיוון שהפקתם הייתה יקרה מאוד.

היסטוריונים מצאו עדויות לכך שתרבויות מוקדמות רבות אחרות פיתחו נרות בעלי פתילים באמצעות שעווה המיוצרת מצמחים וחרקים. מספרים כי נרות מסין נוצרו בצינורות נייר, תוך שימוש בנייר אורז מגולגל לפתילה, ובשעווה מחרקים ששולבו עם זרעים. ביפן, נרות היו עשויים שעווה שהופקה מאגוזי עץ, ואילו בהודו, שעוות נרות נוצרה על ידי הרתחת פרי עץ הקינמון.

ידוע גם שנרות מילאו תפקיד חשוב בטקסים דתיים. חג החנוכה, פסטיבל האורות היהודי שבמרכזו הדלקת נרות, מתוארך לשנת 165 לפני הספירה. ישנן מספר התייחסויות מקראיות לנרות, ועל פי הדיווחים הקיסר קונסטנטין קרא לקרוא לנרות במהלך חג הפסחא במאה הרביעית.

 

ימי הביניים.

רוב התרבויות המערביות המוקדמות הסתמכו ויצרו בעיקר נרות המופקים משומן מן החי (Tallow). שיפור משמעותי חל בימי הביניים, כאשר הוצגו נרות שעוות דבורים באירופה. בניגוד לנרות שנוצרו על בסיס שומן בעלי החיים – Tallow, שעוות הדבורים נשרפה טהורה ונקייה, מבלי לייצר להבה מעושנת. שעוות דבורים פלטה ריח מתוק ונעים ולא ריח חריף של שומן בעלי החיים. נרות שעוות דבורים היו בשימוש נרחב לטקסי הכנסייה, אך מכיוון שהם היו יקרים, מעטים האנשים שאינם עשירים יכלו להרשות לעצמם לשרוף אותם בבית.

נרות עשויים משומן בעלי החיים היו נרות ביתיים נפוצים עבור האירופיים, ובמאה ה -13 הפכו נרות למלאכה מקצועית באנגליה ובצרפת. יצרני הנרות עברו מבית לבית והכינו נרות משומני המטבח שנשמרו למטרה זו, או ייצרו ונמכרו נרות בעצמם בחנויות נרות קטנות.

 

תקופת הקולוניאליזם המודרני.

נשים קולוניאליות הביאו את התרומה הראשונה של אמריקה לעשיית נרות, כשגילו כי הרתחת גרגרים ירקרקים-אפורים של שיחי המפרץ (Bayberry) מייצרת שעווה עם ניחוח מתוק ונשרפת בצורה נקייה. עם זאת, חילוץ השעווה מהבימברי היה מייגע ביותר. כתוצאה מכך, הפופולריות של נרות הבימברי פחתה במהרה.

צמיחתה של תעשיית הלווייתנים בסוף המאה ה -18 הביאה לשינוי הגדול הראשון בייצור הנרות מאז ימי הביניים, כאשר הושג Spermaceti – שעווה המתקבלת על ידי התגבשות שמן לוויתן, הפך לחומר בשימוש נרחב להכנת נרות. כמו שעוות דבורים, גם שעוות ה Spermaceti(שומן לוויתנים) לא עוררו ריח דוחה בעת בעירה, והפיקו אור בהיר משמעותית והיה גם קשה יותר מTallow או שעוות דבורים הרכה, כך שSpermaceti לא התרכך ולא התכופף בחום הקיץ. היסטוריונים מציינים כי ה”נרות הסטנדרטיים “הראשונים נוצרו משעוות Spermaceti (שומן לוויתנים).

 

פריצה והתקדמות המאה ה -19

עיקר ההתפתחויות המשפיעות על עשיית נרות עכשווית התרחשו במהלך המאה ה -19. בשנות ה -20 של המאה העשרים גילה הכימאי הצרפתי מישל יוג’ין שברול כיצד להפיק חומצה סטארית מחומצות שומן מן החי. זה הוביל להתפתחות שעוות סטרין, שהייתה קשה, עמידה ונשרפה בצורה אחידה. נרות סטרין נותרים פופולריים כיום באירופה.

בשנת 1834, הממציא ג’וזף מורגן סייע לקידום תעשיית הנרות המודרנית על ידי פיתוח מכונה שאפשרה ייצור רציף של נרות יצוקים באמצעות גליל עם בוכנה נידחת להוצאת נרות כשהם מתמצקים. עם כניסתו של ייצור ממוכן, נרות הפכו לסחורה המשתלמת בקלות להמונים.

שעוות פרפין הוצגה בשנת ה -1850, לאחר שכימאים למדו כיצד להפריד ביעילות את החומר השעווה הטבעי המופיע בנפט ולזקק אותו. התוצאה הייתה פרפין חסר ריח וצבעו לבן. היה ברכה ליצרני הנרות ולתעשיית הייצור נרות מכיוון שפרפין נשרף ללא ריח (לעומת שומן חיות) בצורה עקבית והיה הרבה יותר חסכוני לייצור מכל חומר נרות אחר. חסרונו היחיד היה נקודת התכה נמוכה. עד מהרה התגבר על ידי הוספת החומצה הסטארית הקשה יותר, שהפכה לזמינה באופן נרחב. עם כניסת הנורה בשנת 1879, הדלקת הנרות החלה לדעוך.

 

המאה ה -20

נרות זכו לפופולריות מחודשת במחצית הראשונה של המאה ה -20, כאשר צמיחתן של תעשיות הנפט ומוצרים ארוזים בארה”ב הביאה לגידול בתוצרי הלוואי שהפכו למרכיבים הבסיסיים של נרות – פרפין וחומצה סטארית.

הפופולריות של הנרות נותרה יציבה עד אמצע שנות השמונים, אז התעניינות בנרות כפריטי נוי, כבונה מצב רוח והאווירה ומתנות החלה לגדול באופן ניכר. נרות היו זמינים לפתע במגוון רחב של גדלים, צורות וצבעים, והתעניינות הצרכנים בנרות ריחניים החלה לגדול במהירות.

בשנות התשעים היו עדים לעלייה חסרת תקדים בפופולריות של נרות, ולראשונה מזה למעלה ממאה שנים פותחו סוגים חדשים של שעוות נרות. בארה”ב, כימאים חקלאיים החלו לפתח שעוות פולי סויה, שעווה בוערת רכה ואיטית יותר מפרפין. בצד השני של העולם נעשו מאמצים לפתח שעוות צמחיות שונות לשימוש בנרות.

 

הנרות של היום

נרות עברו דרך ארוכה מאז השימוש הראשוני בהם. הם אמנם כבר לא משמשים אותנו כמקור עיקרי לאור, אך הם ממשיכים לגדול בפופולריות ובשימוש היומיומי. כיום, נרות משמשים כדי לסמל חגיגה, להצית רומנטיקה, להרגיע את החושים, לבד טקס, צרכים דתיים, ולהדגיש את עיצוב הבית – מהווים זוהר חם ויפה לכל הנאה.

 

המין האנושי מכור לנרות כבר 5,000 שנה, מה אתכם? אוהבים נרות?

 

 

דילוג לתוכן